Young Abraham Lincoln’s decision to overcome his depression and live, as an existential choice corresponding with Nietzsche’s principle of greatness [Hebrew]

אוניברסיטת תלאביב

הפקולטה למדעי הרוח עש לסטר וסאלי אנטין

החוג לפילוסופיה

בחירתו של אברהם לינקולן הצעיר להתגבר על דיכאונו ולחיות, כהחלטה קיומית המתכתבת עם עיקרון הגדולה הניטשיאני

מוגש על ידי:

ערן דרור

תאריך הגשה: 17.8.2015


מבוא

בעבודה זו אבחן את בחירתו של אברהם לינקולן הצעיר להתגבר על דיכאונו הקיומי ולחיות. לעבודה יהיו 3 חלקים.

  • בחלק א׳: אבחן את הרקע לבחירה ואת הבחירה עצמה, ואנתח אותה על פי ארבעה ממדי הקיום שמציגה הפסיכולוגית האקזיסטנציאליסטית אמי ואן-דורזן-סמית׳ בספרה Everyday Mysteries.
  • בחלק ב׳: אציג את הגדולה כמטרה המעניקה לחיים משמעות ומסגרת, על פי הגותו של פרידריך ניטשה.
  • בחלק ג׳: אראה כי השאיפה לגדולה משחקת תפקיד חשוב בהחלטתו של לינקולן, ואצביע על הבדלים בין תפיסתו של לינקולן לזו של ניטשה.

חלק א׳: בחירתו של לינקולן הצעיר להתגבר על דיכאונו הקיומי ולחיות

בספרה של ההיסטוריונית דוריס גודווין, היא מתארת את אהבתו הגדולה של אברהם לינקולן הצעיר לבחירת ליבו אן, בחורה עדינה ומשכילה איתה בילה שעות רבות לאחר מותן בטרם עת של אימו, ואחותו. מכריו תיארו זאת כאהבת נפש עמוקה, התאמה אמיתית. אולם לפני שיכלו להתחתן כפי שבוודאי היו עושים, פשטה מגפה בכפר, שבה נספו אן כמו גם כמה מחבריו הטובים של לינקולן. לינקולן, מספרת גודווין, לקח את האסון באופן קשה במיוחד:

After Ann’s death, Abraham seemed ‘indifferent, to transpiring Events,’ one neighbor recalled, ‘had but Little to say, but would take his gun and wander off in the woods by him self.’ Elizabeth Abell, a New Salem neighbor who had become a surrogate mother to Lincoln, claimed she had ‘never seen a man mourn for a companion more than he did.’ His melancholy deepened on dark and gloomy days, for he could never ‘be reconcile[ d],’ he said, ‘to have the snow— rains and storms to beat on her grave.’ ” (Goodwin, 2006, pp. 55-56.)

הדיכאון נשאר עם לינקולן שנים רבות, ויש הטוענים שמעולם לא עזב אותו לחלוטין. שנים לאחר מכן, בזכרו את הימים האלה, הוא כתב את שיר אבלות זה:

I hear the loved survivors tell how naught from death could save,
Till every sound appears a knell, and every spot a grave. (Ibid)

במשך שנים, נדמה כי הדיכאון נחלש, אולם הוא פרץ מחדש במלוא עוזו כאשר מערכת היחסים עם מרי טוד, שתהיה לימים אישתו, הגיעו לסף החתונה, ולינקולן חש שהוא אינו מסוגל להתחייב. הוא ניתק את מערכת היחסים עם מרי, וצלל לעומק ייאוש מר, בו ניכר היה ששקל לקחת את חייו בידיו. הוא כתב לידידו הטוב סטוארט:

“I am now the most miserable man living. If what I feel were equally distributed to the whole human family, there would not be one cheerful face on the earth. Whether I shall ever be better I can not tell; I awfully forebode I shall not. To remain as I am is impossible ; I must die or be better, it appears to me.” (Ibid, p. 99)

ידידו של לינקולן, מר ג׳ושוע ספיד, נשאר לצידו של לינקולן בתקופה קשה זו. בשיחה לילית ארוכה ששניהם יזכרו כל חייהם, הזהיר אותו כי אם לא יתאושש מדכאונו, וודאי ימות. תגובתו של לינקולן מאירה עיניים ביותר:

Lincoln replied that he was more than willing to die, but that he had “done nothing to make any human being remember that he had lived, and that to connect his name with the events transpiring in his day and generation and so impress himself upon them as to link his name with something that would redound to the interest of his fellow man was what he desired to live for.” (Ibid, pp. 99-100)

רצונו של לינקולן להחרט בזיכרון ולהתיר את חותמו על נושאים שברומו של עולם, וכך לסייע לאחיו בני האדם, נשא אותו קדימה בבחירתו. הוא החליט לבחור בחיים, להינשא למרי טוד, ולהשקיע את עצמו מחדש בפוליטיקה. גודווין מתארת כיצד בהדרגה התאושש לינקולן באמצעות חוסן, כוח רצון ונחישות גדולים. מספר חודשים, לאחר מכן, כבר ״נשא לינקולן נאום חוצב להבות, שחשף אדם במלוא כוחותיו״ (Ibid, p. 100).

הבחירה בחיים כבחירה קיומית

בספרה Everyday Mysteries, מציגה הפסיכולוגית האקזיסטנציאליסטית אמי ואן-דרוזן-סמית׳ דרך לבחון החלטה על פי 4 ממדי קיום (Van Deurzen-Smith, 1997, p.102). בחירתו של לינקולן, כפי שנראה, נוגעת בכולם: 

  • המימד הפיסי: לינקולן בחר בחיים על פני מוות, וכפי הנראה לא מתוך פחד למות, או מתוך התכחשות לקושי שבחיים, אותו חווה כבר בצורתו הקשה ביותר, אלא בעיניים פקוחות ומתוך הכרעה ערכית.
  • המימד החברתי: לינקולן בחר בחיים בכדי להשיג את אהבת והערכת בני-האדם בדורו, ואת הזכות להיזכר מעבר לימי חייו, על ידי מעורבות והשפעה חיובית על הנושאים הפוליטיים המרכזיים של ימיו.
  • המימד האישי: לינקולן בחר ליצור לעצמו זהות הכרוכה בתרומתו החברתית והפוליטית. בחר לקשור את שמו וזהותו ברעיונות הפוליטיים בהם הוא האמין.
  • המימד הרוחני: לינקולן נתן לחייו משמעות ומטרה קונקרטית שהנחתה את חייו מאותו רגע: לקשור את חייו באירועים החשובים של דורו, ולרשום את שמו בדברי הימים כמי שפעל לשם אחיו בני האדם.

בהקשר זה, ובכדי להוסיף עדות לכך שבחירתו של לינקולן הייתה אותנטית, מעניין לזכור את הדרך בה לינקולן נרצח, כעבור 24 שנים: ביוצאו לתיאטרון, בניגוד גמור לאזהרת אנשי הביטחון שלו, בימים שלאחר ניצחונו הגדול במלחמת האזרחים האמריקאית ושחרורם הרשמי והסופי של ארבעה מיליון עבדים שחורים.

חלק ב׳: הגדולה כהצדקה לקיום, על פי ניטשה

בחירתו של לינקולן היא בחירה קיומית מורכבת, אולם נראה בעיני כי יש במרכזה שאיפה כלשהי למשמעות ולגדולה. בחלק זה אבחן את תיאורו של ניטשה ב״הולדתה של טרגדיה״, ואראה כיצד מושג הגדולה, לדידו, הופך את הבחירה בחיים לאפשרית ואף מחוייבת.

ניטשה מתחיל עם ההבנה שהחיים כרוכים בסבל, מאבק, ומוות. הוא מצטט את דברי סילנוס, הדמון החכם:

״הוי בני אדם, עלובים וקצרי-ימים, ילדי המקרה והתלאה – למה תאלץ אותי לאמר לך את הדבר אשר אין טוב לך מאשר כי לא תשמענו לעולם? הטוב ביותר בשבילך הוא הדבר אשר אינו בגדר השגך כלל. טוב שלא נוצרת, שלא תהיה, שתהיה לא כלום. אך משנה לטוב לך – שתמות, בקרוב.״ (ניטשה, 1985, עמ׳ 30)

נדמה לכן שניטשה מכיר בכך שקוצרם של החיים, המקריות שבהם, והסבל הכרוך בהם, הופכים את הבחירה בחיים ללא מובנת מאליה. למעשה, יש צורך במהלך פנטסטי בכדי לבחור בחיים. בכדי להתגבר על חרדותיהם מפני ״זוועותיו של הקיום״, שהן מצב קיומי בלתי נסבל, יצרו היוונים את האלים:

״האלים מעניקים צידוק לחיי אדם על ידי כך, שהם עצמם חיים אותם… הקיום מתחת לשמי הזוהר של צבא האלים ההם, מוחשיים כראויי החפץ האנושי, והצער האמיתי של בני-האדם ההומריים, אינו אלא בעטייה של פרידה מן הקיום ההוא, בעיקר פרידה במהרה. וכך ניתן עכשיו לאמר עליהם תוך כדי היפוך אימרת הבינה הסילנית, ש״הרע מכל הוא למות בקרוב, ומשנה לרע ההכרח למות בכלל,״ ואם עוד יידמע קול קינה, הרי זה שוב על אכילס קצר-הימים, על חליפות חיי אנוש כשלכת עלים, על שקיעת העידן ההירואי.״ (שם, עמ׳ 31)

ישנן מספר דרכים להבין את טענתו המשונה של ניטשה כי האלים מעניקים צידוק לחיי האדם על ידי כך שהם עצמם חיים אותם, אך אני בוחר כאן להצביע על שתי דרכים מרכזיות:

    1. האלים נותנים משמעות לאדם משום שהם נותנים לו חזון של גדולה לשאוף אליו, בין אם במודע או שלא במודע. ״גדולתם״ של האלים מתבטאת כאן גם בהיותם בני אלמוות, אך גם בכוחם העל-אנושי.
    2. בעצם קיומם כבני אלמוות מעלים האלים האולימפיים תכונות אנושיות כגון בינה, מחשבה, וכוח החלטה מעל כוחו מאיין-המשמעות של המוות, והופכים אותם לנצחיים.

דרך דוגמתם של היוונים, נראה שניטשה מציג שני שלבים לגדולה – הראשון הוא לקבל את מלוא הקושי והזוועה שבקיום. השני הוא לשאוף לגדולה שמתעלה מעל קשיים אלה.

חלק ג׳: תפקיד הגדולה בבחירתו של לינקולן בחיים

כמו ניטשה, גם לינקולן היה מודע בבירור להיות החיים קשים וארעיים. על פי גודווין, ניתן ללמוד באיזו מידה העסיק המוות את לינקולן בחייו על פי השירים האהובים עליו, שעסקו בטבעם החולף של החיים:

“He particularly cherished ‘Mortality,’ by William Knox… ‘Oh! Why should the spirit of mortal be proud? / Like a swift-fleeting meteor, a fast-flying cloud, / A flash of lightning, a break of the wave, / He passeth from life to his rest in the grave.’” )Goodwin, 2006, p. 561).

בניגוד לרבים בני-זמנו, ואף לאישתו מרי, לינקולן לא האמין בקיומו של גן עדן או בקיומה של נשמה נצחית, וגם לא, כמובן, בקיומם של אלים בני אלמוות על הר אולימפוס. במקום זאת, החזיק לינקולן בתפיסת גן-עדן משלו – היכולת לחיות בזיכרון בני האדם:

“Unable to find comfort in the idea of a literal afterlife in heaven, he found consolation in the conviction that in the memories of others, some part of us remains alive. ‘To see memory as the essence of life came naturally to Lincoln,’ Robert Bruce observes, for he was a man who ‘seemed to live most intensely through the process of thought, the expression of thought, and the exchange of thought with others.’ Indeed, in a poem inspired by a visit to his childhood home, Lincoln emphasized the centrality of memory, which he described as ‘thou midway world/’ Twixt Earth and paradise.’ ” (Ibid, p. 100.)

הזיכרון הוא גם הסיבה הראשונה ובעלת העומק הרגשי הגדול ביותר שהציג לינקולן לחברו ברגע הבחירה בחיים: בשמחה היה מת, אמר לג׳ושוע ספיד, אך אם ימות עכשיו אף אחד לא יזכור כי היה אי-פעם חי (Ibid).

עוד מגיל צעיר, העריץ לינקולן ״אלים״ שונים מהאלים האולימפיים. הוא העריץ את האבות המייסדים של ארה״ב – שהשיגו אלמותיות מסוג מסויים בכך שעיצבו מערכת פוליטית חדשה לגמרי. כותבת גודווין:

“The founding fathers had crafted a government more favorable to liberty ‘than any of which the history of former times tells us.’ Now it was up to their children to preserve and expand the great experiment.” (Ibid, p. 28.)

למרות השוני הברור, נראה ש״אלים״ אלה שיחקו עבור לינקולן את תפקיד דומה לזה ששיחקו האלים האולימפיים עבור היוונים על פי הגותו של ניטשה:

  1. הם הציבו ללינקולן חזון של גדולה לשאוף אליו, ואף דרך שבה יכל להשיג גדולה זו.
  2. בעצם יכולתם של האבות המייסדים להשיג אלמוות דרך המוסדות הפוליטיים שהם ייסדו, העלו האבות המייסדים את כוח התבונה, החוכמה, והמחשבה האנושית – מעבר לכוחו מאיין-המשמעות של המוות.

נראה, לכן, שבחירתו של לינקולן בחיים דומה לבחירה של היוונים לחיות ״מתחת לשמי הזוהר של צבא האלים״ (ניטשה, 1985, עמ׳ 31).

סיכום ומסקנות

בעבודה זו: דנתי בבחירתו של אברהם לינקולן הצעיר בחיים כבחירה קיומית; ניתחתי את הבחירה על פי ארבעת מימדי הקיום של ואן-דורזן-סמית׳, והראיתי שהחלטה זו נוגעת בכולם; הצגתי פרשנות לדבריו של ניטשה בנוגע לאלים האולימפיים המצדיקים, בגדולתם, את הבחירה בחיים; והראיתי כיצד החלטתו של לינקולן הייתה מבוססת על עיקרון דומה – עיקרון הגדולה – המעניק לאדם גישה לסוג של אלמוות: זה שבפעלי האדם ובזיכרון התרבותי.

מהרגע שהחליט לינקולן ב-1841 לבחור בחיים, נדמה כי רוב מעשיו כוונו כדי לקשור את שמו באתגרים הפוליטיים הגדולים של ימיו, ולקדם את פתרונם. ב-1846 נבחר לקונגרס לאחר ניסיון כושל; ב-1848 הוביל את המתנגדים בקונגרס כנגד המלחמה עם מקסיקו; ב-1856 – ייסד את המפלגה הרפובליקנית באילינוי – על מצע של התנגדות לעבדות, והפך לאחד מהדוברים הרהוטים והמשכנעים ביותר על הנושא; ארבע שנים לאחר מכן, ב-1860, נבחר לנשיא ארצות הברית השישה-עשר, כהונה שהסתיימה בשחרור העבדים, בניצחון הצפון על הדרום, ובהתנקשות המוצלחת הראשונה בנשיא אמריקני. שנים לאחר מכן, כך אמר עליו הסופר ליאו טולסטוי:

Of all the great national heroes and statesmen of history Lincoln is the only real giant… We are still too near to his greatness, and so can hardly appreciate his divine power… If one would know the greatness of Lincoln one should listen to the stories which are told about him in other parts of the world. I have been in wild places, where one hears the name of America uttered with such mystery as if it were some heaven or hell. I have heard various tribes of barbarians discussing the New World, but I heard this only in connection with the name of Lincoln.”  (Stakelberg, Count S, 2015, pp. 1-4.)

לינקולן, כך נראה, קיבל את מבוקשו.

ביבליוגרפיה

ספרות בעברית

ניטשה, פ. ו. (1985), הולדת הטרגדיה, המדע העליז. (י. אלדד, תרגם). תל-אביב: שוקן. (כתב המקור פורסם ב.1872-)

ספרות באנגלית

Goodwin, D. K. (2006). Team of Rivals: The Political Genius of Abraham Lincoln [Kindle version].  New York: Simon & Schuster. Retrieved from
http://www.amazon.com/Team-Rivals-Political-Abraham-Lincoln-ebook/dp/B000N2HBSO/

Van Deurzen-Smith, E. (1997). Everyday Mysteries: Existential Dimensions of Psychotherapy. New York: Routledge.

Stakelberg, Count S. (2015-01-31). Leo Tolstoy’s Love Letter to Lincoln. The Daily Beast. Retrieved from
http://search.proquest.com/docview/1675018673?accountid=14765